חזרה בשכירות פועלים

שאלות: ראובן הזמין מונית שתיקחנו לשכונה מסוימת ולאחר שראובן עלה למונית הנהג הפעיל את המונה. כשהמונית התקרבה לשכונה נעצרה בפקק תנועה וראובן החליט לרדת ולשלם. נהג המונית טען שמכיוון שראובן הזמינו לקחתו לשכונה מסויימת עליו להישאר במונית עד שיגיע ליעדו ולשלם את עלות כל הנסיעה. האם הדין עימו?

ראובן קבע עם קבלן שיוסיף חדר בדירתו. לאחר כמה ימי עבודה הוצעה לקבלן עבודה יותר משתלמת ועקב כך הזניח את העבודה בביתו של ראובן וקצב העבודה נעשה איטי ביותר. מהן האפשרויות העומדות לרשותו של ראובן? 

ראובן קבע עם מטפלת שתוסיף את בנו לילדים שנמצאים בהשגחתה. ביום שהיה בנו של ראובן אמור להצטרף למעון חלה בשפעת למשך שבוע ימים. כשהביא ראובן את בנו למעון לאחר שבוע טענה המטפלת שצריכה לקבל משכורת מהיום שקבעו מתחילה, ואילו ראובן טען שחייב לשלם רק מהיום ששלח את בנו למעון. הדין עם מי?

ראובן הזמין תזמורת לחתונת בנו ושילם מקדמה עבור ההופעה. שלושה ימים קודם החתונה הודיע מנהל התזמורת שהוא מבטל את ההופעה מפני שהוזמן לאירוע שבו מקבל שכר הרבה יותר גבוה. מהם האפשרויות העומדות לרשותו של ראובן?

תשובה: כדי לענות על השאלות נביא בקצרה את ההלכות העיקריות בדיני חזרה משכירות פועלים:

א. בעה"ב חזר קודם התחלת הפעולה ולא נגרם נזק לפועל:

במשנה בב"מ בדף עה: כתוב: "השוכר את האומנין והטעו זה את זה אין להם זה על זה אלא תרעומת", והגמ' בדף עו: העמידה את המשנה באופן שהחזרה הייתה לפני שהפועלים התחילו לעבוד ולכן יכולים לחזור בהם, אולם לשני יש זכות תרעומת על החוזר בו.

הש"ך (סי' שלג ס"ק א) באר שהזכות לתרעומת נובעת מכך שלאחר ביטול השכירות יש טורח לחפש עובד חדש, ולכן חידש שרק אם בעה"ב שכר מחדש פועלים אחרים יש לו תרעומת על הפועל שחזר בו, אבל אם לא שכר אחרים אין לו זכות תרעומת על החוזר מפני שלא נגרם לו טורח נוסף מחמתו. וכן אם בעה"ב חזר בו והפועל לא חיפש עבודה אחרת אין לו זכות תרעומת על בעה"ב מפני שלא נגרם לו טורח נוסף מחמת חזרת בעה"ב.

עוד כתב שנחלקו הראשונים אם לפועל יש זכות תרעומת על בעה"ב שחזר בו קודם תחילת העבודה: לדעת הנמו"י רק לבעה"ב יש זכות לתרעומת  על הפועל שחזר בו מפני שאין דרכו לטרוח ולחפש פועלים, אבל לפועל אין זכות תרעומת על בעה"ב שחזר בו מפני שדרכו תמיד לטרוח ולהשכיר עצמו והוא מורגל בכך. אבל לדעת רוב הראשונים (רמב"ן, רשב"א, רא"ש, תוס' ועוד) גם לפועל יש זכות תרעומת כשבעה"ב חזר בו והפועל היה צריך לטרוח ולמצוא לעצמו עבודה אחרת.

הסמ"ע (שם, ס"ק א) כתב שבסי' רד הביא הרמ"א שתי דעות אם כשחוזר ממקח בגלל שהשער השתנה צריך לקבל על עצמו "מי שפרע" ואם יש בחזרה משום מחוסר אמנה, והסמ"ע כתב שאם בעה"ב חזר בו משום שאינו צריך את הפועלים או שנמצאו פועלים אחרים בזול תלוי במח' בסי' רד אם יש בכך משום מחוסר אמנה.

אולם להלכה למעשה ייתכן שאין לחשוש למחוסר אמנה כשבעה"ב חוזר בו מחמת שינוי השער מכיוון שאע"פ שהרמ"א שם הכריע כדעה שסוברת שאם חוזר בגלל שהשתנה השער נחשב למחוסר אמנה, ולפי דבריו גם בבעה"ב שחוזר יש משום מחוסר אמנה, הרי שהש"ך שם כתב שיש ספק שקול בין הדעות, וכתב שבט הלוי (חלק ד  סי' רו) שהווי ספק דרבנן ולקולא, וסמך על החת"ס בסי' קב (הובא בפת"ש סי' רז ס"ק ה) שנקט לקולא.

עוד יש להוסיף שאע"פ שהסמ"ע נקט כדבר פשוט שאף באופן שאין בעה"ב צריך כלל את העבודה הדין תלוי בשתי הדעות שהובאו בסי' רד, הרי שהקצות (סי' שלג ס"ק א) כתב שבאופן שיש לבעה"ב טענה חזקה לחזור בו אין לפועל כלל זכות תרעומת.

הפת"ש (ס"ק ג) הביא שבספר שער המשפט כתב בשם תש' הרמ"א שאם קהילה שכרה אחד לרב וקודם שהגיע הזמן רצו חזור בהם אינם יכולים לחזור מפני שכל דבר מצווה שנעשה ברבים א"א לחזור ממנו.

ב. בעה"ב חזר קודם התחלת הפעולה ומחמת כך הפסיד הפועל את האפשרות לעבוד:

א. הגמ' בב"מ בדף עו: כתבה שהשוכר את האומנים והתחילו במלאכה ואח"כ חזר בו בעה"ב ואמר שאינו זקוק לפעולתם צריך לשלם להם את שכרם מפני שמחמתו אינם יכולים כעת להישכר אצל אחרים.

והקשה הקצות (סי' שלג ס"ק א) מדוע בעה"ב צריך לשלם לפועלים? הרי רק גרם להם מניעת רווח ובירו' נפסק שהמבטל כיסו של חברו פטור!

הקצות תרץ שהירו' פטר רק את המבטל ממון חברו, אבל המבטל גופו של חברו חייב, שהרי התורה חדשה חיוב "שבת" כשמזיק את חברו ומונע מחברו לעבוד, וא"כ ה"ה כשמנע מהפועלים לעבוד ע"י ששכר אותם וחזר בו צריך לשלם (ועי"ש שמקשה על מהלך זה).

הנתיבות  (ס"ק ג) כתב שמקור החיוב בבעה"ב או בפועלים שחזרו אינו מדין התורה אלא מתקנת חכמים שאמדו את דעת בעה"ב והפועלים שמחייבים את עצמם לשלם את הנזק לשני אם יחזרו בהם.  

הריטב"א כתב (ב"מ דף עג: ד"ה האי ודף עה: ד"ה להביא) שהמחייב בשכירות פועלים את החוזר בו הוא שהשני סמך עליו, ובההיא הנאה דסמיך עליה משתעבד ליה וכפי שחידשה התורה שערב משתעבד למלווה מפני שסמך עליו והוציא ממון על פיו.

ויש להקשות על הנתיבות שבסי' שו פסק הנתיבות כסברת הריטב"א וכאן לא הזכיר סברה זו:

בסי' שו בסעיף ג כתוב שאם בעה"ב נתן צמר לאומן כדי שיצבעו בצבע אדום והאומן צבעו בצבע שחור ידו של האומן על התחתונה ואם השבח יתר על ההוצאה יקבל את ההוצאה ואם ההוצאה יתרה על השבח יקבל את השבח בלבד.

השו"ע פסק כדעת הרמב"ם ורש"י שלא מחשבים כמה היה הצמר ראוי להשביח אם היה צובע בצבע שבעה"ב בקש, אלא שמים לפי הוצאותיו של הצבע ולפי השבח הנוכחי של הצמר.

הרמ"א פסק כדעת התוס' והרא"ש שלמדו בירו' שהאומן אינו מקבל שכר אלא אם הצמר שווה יותר ממה שהיה ראוי להשביח אם היה נצבע בצבע שבעה"ב רצה לצובעו.

הש"ך (ס"ק ה) כתב שהעיקר כדעת רש"י והרמב"ם, עי"ש שמאריך בביאור שיטתם.

הנתיבות (ס"ק ו) כתב שהעיקר כתוס' והרא"ש והסביר שטעמם הוא שכפי שמבואר בב"מ עג: (הובא לעיל) שאם השליח לא מכר את היין בזמן השוק חייב לשלם לבעל היין מדין ערב (כפי שבאר הריטב"א) כך כשנתן לצבע לצבוע את הצמר וסמך עליו מתחייב הערב מדין ערב שהצמר לא יפחת ממה שהיה ראוי להיות לאחר הצביעה, ועי"ש שמאריך בסברה זו.

ב. בגמ' (שם) מבואר שהבעה"ב לא נותן לפועלים שכר מלא אלא נותן להם כפועל בטל, שהרי הפועלים לא עבדו במשך הזמן ששכרם.

האחרונים נחלקו בשיעור שכרו של "פועל בטל": הט"ז  הביא בשם תש' רש"י ור"ח שכל מקום שאמרו שנוטל כפועל בטל היינו חצי השכירות, ומשמע מדבריו שבכל אופן מקבל הפועל הבטל חצי משכרו.

הפת"ש (שם ס"ק ג) הביא שבתש' הרמ"א כתוב שאם הקהל חזרו בהם משכירות רב ומו"צ צריכים לשלם לו כמעט את כל שכרו מפני שאין טורח רב בעבודתו ולכן אינו מרוויח בכך שאינו עובד, וכן כתב בתש' מים חיים לעניין שוחט ובודק ששכרו כפועל בטל הוא כמעט שכרו המלא.

הפוסקים הוסיפו וכתבו שאף פועל שנשכר לעבודה קשה וחייב את המשכורת לפרנסתו שהיא דחוקה ולכן מוכן לעבוד בכל מחיר אין שכרו כפועל בטל חצי ממשכורתו אלא השיעור הוא כמעט כשכרו המלא.

ג. הרא"ש (שם סי' ב) כתב שאם הפועלים יכולים למצוא עבודה אחרת לאחר שבעה"ב חזר בו אינם יכולים לתבוע מבעה"ב שכרם כפועל בטל אלא צריכים לעבוד אצל אחרים ואין להם על בעה"ב אלא תרעומת.

במקרה שאינם יכולים למצוא עבודה זהה לעבודה שקיבלו אצל בעה"ב שחזר בו אלא עבודה קשה יותר:

הרמ"א כתב בסעיף ב שנחלקו בכך הראשונים: המרדכי בשם המהר"ם כתב שאם מצאו עבודה כבדה יותר במקום אחר ומקבלים עליה שכר גבוה יותר מהעבודה הקלה שהציע להם הבעה"ב הראשון צריכים לקבל את העבודה הכבדה, ותלמידי הרשב"א כתבו שאינם צריכים לקבל את העבודה הכבדה.

הש"ך (ס"ק יב) כתב שלכו"ע צריכים לקבל את העבודה הכבדה יותר, ותלמידי הרשב"א עסקו באופן שאינם מקבלים על העבודה הכבדה שכר רב מהעבודה הקלה שהציע להם בעה"ב הראשון ולכן אינם צריכים לקבלה.

החזו"א (ב"ק סי' כג) כתב שהפועל צריך לעסוק במלאכה אחרת מהמלאכה שהציע לו הבעה"ב הראשון דווקא כשדרכו לעסוק במלאכה זו, אבל אם מזדמנת לו מלאכה שאין דרכו לעשותה אינו צריך לעסוק בה ומקבל שכרו מבעה"ב הראשון כפועל בטל.

ג. חזרת הפועל לאחר התחלת העבודה: 

בב"מ דף עז. "אמר רב פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום" והטעם הוא שנאמר "כי לי בני ישראל עבדים" ולא עבדים לעבדים, והוסיפה הגמ' שמכיוון שהרשות בידו לחזור הרי שאם חזר בו ידו על העליונה ואינו מפסיד מכך שחזר.

(ובאופן שנשכר לעשות עבודה בשמונה דינרים ועשה חציה וחזר בו ולאחר מכן הוזלה העבודה ובעה"ב יכול לגומרה בשני דינרים לדעת הסמ"ע (ס"ק טז) מקבל הפועל עבור מלאכתו ששה דינרים, ואילו לדעת הש"ך (ס"ק יט) דווקא אם בעה"ב חזר בו מקבל הפועל ששה דינרים אבל אם הפועל חזר בו אין סברה שירוויח מכך ולכן מקבל ארבעה דינרים בלבד, ועיין בקצות (ס"ק ח) ונתיבות (ס"ק ו) שמבארים את צדדי המחלוקת).

אולם מצאנו כמה אופנים שדנו בהם הפוסקים  שהפועל לא יכול לחזור בו:

הש"ך (ס"ק יד) הביא שהב"י כתב בשם הריטב"א שאם הפועל עשה קניין על העבודה שוב אינו יכול לחזור בו, וכן פסק הדר"מ.

הש"ך חלק וכתב שגם לאחר הקניין שייך הטעם של "לי בנ"י עבדים" ולכן יכול הפועל לחזור בו. עוד הוסיף שהווי קניין דברים, וסיים שייתכן שהמחבר חזר בו ולכן לא כתב דין זה בשו"ע (ועיין קצות ס"ק ה ופת"ש ס"ק ח).

הש"ך (ס"ק טו) דייק מדברי השו"ע שאף אם הפועל קיבל כסף מראש עבור העבודה ואינו יכול להחזיר את הכסף הוא יכול לחזור בו מהעבודה ויהיה חייב להחזיר לבעה"ב את כספו לכשיהיה לו. הש"ך דן שאם הפועל לא יכול להחזיר את הכסף שקיבל לא יוכל לחזור בו, ולמעשה נקט כשו"ע.

הקצות (ס"ק ה וס"ק ו) תלה דין זה במח' הראשונים: לדעת ההגה"מ הסיבה שהפועל יכול לחזור באמצע העבודה היא שכפי שעבד עברי יוצא מבעליו בגרעון כסף כך הפועל יכול לצאת באמצע העבודה, אולם כשקיבל את הכסף עבור העבודה ואינו יכול להחזירו שוב אינו יכול לצאת בגרעון כסף. אולם לדעת התוס' הסיבה שיכול להפסיק באמצע העבודה היא שאינו משתעבד לבעה"ב כדי שלא יהיה דומה לעבד ולכן אף כשאינו יכול להחזיר את הכסף יכול להפסיק את העבודה.

כשהפועל רוצה להפסיק את עבודתו אצל הבעה"ב הראשון כדי שיוכל לעבוד אצל אחרים מצאנו שלוש דעות בפת"ש (ס"ק ד):

החוו"י כתב שיכול לחזור בו וידו על העליונה.

הב"ח כתב שאינו יכול לחזור בו כדי לעבוד אצל אחרים, ובספרים מאמר קדישין וקרית חנה הוסיפו שאף אם יעזוב את בעה"ב הראשון ויפסיד לעבוד זמן מה ואח"כ ימשיך אצל אחרים לא יועיל לו.

בתש' מים חיים כתב שיכול לחזור בו מבעה"ב הראשון מחמת התייקרות מחיר הפועלים ולעבוד אצל בעה"ב אחר, אבל ידו תהיה על התחתונה.

ד. חזרת בעה"ב וקבלן לאחר תחילת העבודה:

בב"מ דף עו: ועז. מבואר שבעה"ב וקבלן אינם רשאים לחזור בהם לאחר תחילת המלאכה ואם חזרו ידם על התחתונה, דהיינו שאם הקבלן קיבל עבודה בשמונה דינרים ועשה חציה וחזר בו: אם המלאכה הוזלה וכעת בעה"ב יכול לגומרה בשני דינרים בלבד אין צריך לשלם לקבלן יותר משכר חצי הפעולה שעשה שהוא ארבעה דינרים, ואם המלאכה הוקרה וכדי לגמור את המלאכה צריך בעה"ב לשלם ששה דינרים הרי שהוא משלם לקבלן רק שני דינרים. כשבעה"ב חוזר בו ידו על התחתונה כמבואר בחזרת קבלן, וצריך גם לשלם לקבלן כפועל בטל על שאר המלאכה שלא הספיק לעשות.

בטור בסוף סי' שיא כתוב שאם לא ייגרם הפסד לבעה"ב אם הקבלן יחזור בו יכול הקבלן לחזור בו לכתחילה, וכן אם לא ייגרם הפסד לקבלן מחמת חזרתו של בעה"ב יכול בעה"ב לחזור בו לכתחילה, וערוך השולחן (שם ס"ק ט) פסק כדבריו.

א. ונחלקו האחרונים אם בעה"ב יכול לתפוס את כליו של הקבלן או ממון אחר ששייך לו כדי לגמור את העבודה:

הסמ"ע (ס"ק טז) כתב שיכול לתפוס ממון מהקבלן כדי לגמור את העבודה, והש"ך (ס"ק כא) חלק וכתב שיכול לתפוס רק כשהקבלן רוצה לחזור ממלאכה בדבר האבד וגם אז יכול לתפוס רק את כלי מלאכתו.

ב. הש"ך (ס"ק כט) כתב שבעה"ב יכול להטעות את הקבלן שרוצה לחזור בו ולהבטיח לו שכר רב כדי שיגמור את המלאכה ולאחר שיגמור את מלאכתו ייתן לו את השכר שקצץ מתחילה בלבד (כפי שמצאנו בדבר האבד שיכול להטעות את החוזר בו), וכן נקט הקצות (ס"ק יא)

הנתיבות (ס"ק י) חלק וכתב שלקבלן יש זכות לחזור בו וידו תהיה על התחתונה ואין בעה"ב יכול להטעותו, ואם קצב לו מחיר גבוה כדי שימשיך בעבודה צריך לשלם לו כמחיר הגבוה, ורק במלאכת דבר האבד יכול להטעות את החוזר בו מהמלאכה.

ג. הרמ"א (שם בסעיף ב) הביא את דעת ר"ת שכתב שאם הבעה"ב משך את כלי האומנות של הקבלן הרי שנעשה קניין על העבודה.

הש"ך (ס"ק ד) הסביר בדעת ר"ת שהקבלן אינו יכול לחזור בו אפילו אם רוצה שתהיה ידו על התחתונה אלא בעה"ב יכול לכפותו שיגמור בעצמו את העבודה!

הפת"ש (ס"ק ג) הביא שהנוב"י כתב שגם  כשעשו קניין סודר או כשכתבו שטר על העבודה אין הקבלן יכול לחזור בו.

אולם לדעת ערוך השולחן (שם ס"ק יא) דעת ר"ת (וכן דעת הרמ"א) היא שהקניין בקבלן הועיל רק לעניין כך שיהיה אסור לו לחזור אף קודם שהתחיל את המלאכה (ובלי קניין אם הקבלן יחזור בו קודם המלאכה תהיה לבעה"ב על הקבלן תרעומת בלבד), אבל לעולם אם יחזור בו א"א יהיה לכוף אותו לגמור את המלאכה (אלא תהיה ידו על התחתונה).

הפת"ש (שם) הוסיף את דברי רעק"א שכתב שאם בעה"ב לא הצליח לשכנע את הקבלן להמשיך בעבודה ושכר במקומו פועלים אחרים צריך הקבלן לשלם כל שכרם מפני שהעבודה הייתה מוטלת עליו והעיר שבש"ך לקמן ס"ק לד כתוב שהקבלן פטור מלשלם לפועלים וצ"ע בדעתו.

ה. חזרה ממלאכה בדבר האבד:

במשנה בדף עה: כתוב: "שכר את החמר ואת הקדר להביא פרייפרין וחלילים לכלה או למת ופועלים להעלות פשתנו מן המשרה וכל דבר האבד וחזרו בהם: מקום שאין שם אדם שוכר עליהם או מטען".

ובברייתא בדף עו: מבואר שיכול לשכור עליהם פועלים אחרים במחיר של "עד ארבעים וחמישים זוז" דהיינו בכל מחיר שהתבקש, ובדף עח. העמיד רב נחמן את הברייתא רק באופן שכלי הפועל הגיעו לבעה"ב ולכן יכול לגבות מהם עד המחיר שהפועלים האחרים יתבעו, אבל אם לא הגיעו הכלים ליד בעה"ב יכול לשכור אחרים רק "עד כדי שכרם" של הראשונים.

א. הש"ך ס"ק לב והסמ"ע ס"ק כה הביאו שלדעת הרא"ש והטור "עד כדי שכרם" פירושו שבעה"ב לא משלם לחוזר בו על מה שעשה ויכול גם לגבות ממנו כמחיר הפעולה. לדעת רש"י והרמב"ם בעה"ב יכול לשכור פועלים על חשבון מה שהיה צריך לשלם לפועל שחזר בו אבל אינו גובה ממנו כנגד סכום זה, וכן פסק השו"ע (שם סעיף ו).

ב. השו"ע (שם) נקט כדעת רוב הראשונים שפסקו שבעה"ב יכול לתפוס גם ממון אחר מהפועל שחזר בו ולשכור בו פועלים אחרים "עד ארבעים וחמישים זוז".

הרמ"א הביא שדעת המהר"ם היא שיכול לתפוס רק את כלי האומנות ולא ממון אחר.

הש"ך (ס"ק לג) כתב שדעת הסמ"ג היא שרק אם הפועל נתן לבעה"ב את כלי האומנות כמשכון לכך שיעשה את העבודה או הקנה לו את הכלים בקניין יכול בעה"ב לתופסו לצורך המשך העבודה, אבל באופן אחר אין בעה"ב יכול לתפוס יותר מכדי שכרו של הפועל.   

ג. בברייתא (שם) מבואר שאם יש פועלים אחרים שיכולים להישכר למלאכה והפועלים שרוצים לחזור בהם אומרים לבעה"ב שישכור מהאחרים יכולים לחזור בהם ואין לבעה"ב עליהם אלא תרעומת.

הרמ"א (שם סעיף ה) כתב שאם בעה"ב יכל לשכור פועלים אחרים והעדיף להטעות את הראשונים והבטיח להם שכר רב כדי שיגמרו את המלאכה צריך לשלם להם כשכר הגבוה מפני שבאופן שיכול להשיג פועלים אחרים לא נחשבת חזרת הפועלים כחזרה בדבר האבד.

הש"ך (ס"ק ל) הקשה סתירה בדעת הרא"ש, וסתירה מדברי הרמ"א כאן לדבריו בסי' שלב וכתב ליישב בשני אופנים: אופן ראשון: אם הפועלים שחזרו בהם העמידו את הפועלים האחרים לבעה"ב ובכל זאת העדיף להטעותם צריך לשלם כפי שקצץ בסוף, אבל  אם בעה"ב מעצמו מצא פועלים אחרים והטעה את הראשונים יכול לתת לראשונים כמחיר הראשון. אופן שני: אם הפועלים רצו לחזור בהם ובעה"ב מעצמו הציע להם מחיר גבוה (אע"פ שהיו פועלים אחרים) צריך לשלם כמחיר הגבוה, אם הפועלים מעצמם ביקשו מחיר גבוה כדי שימשיכו את העבודה יכול לתת להם כמחיר הראשון.

הקצות (ס"ק יב) יישב את דברי הרמ"א ופסק כדעתו שבכל אופן שיש פועלים אחרים אין בעה"ב יכול להטעות את הראשונים.

ד. הרמ"א בסוף סעיף ה כתב שפועל שעובד בחינם יכול לחזור בו גם בדבר האבד.

הש"ך (ס"ק לא) הקשה מדוע אין החוזר חייב מדינא דגרמי? לכן כתב שהפועל בדבר האבד ודאי חייב לגמור את מלאכתו אלא שיכול לתבוע כסף עבור המשך עבודתו.

הנתיבות (ס"ק יב) כתב שהמהרי"ק כתב שהפועל בחינם בדבר האבד יכול לחזור בו מפני שבעה"ב הוא זה שהפסיד את עצמו בכך שלקח פועל בחינם והיה צריך לדעת שאם הפועל עושה עבודה בחינם אינו מתחייב.

ו. חזרת בעה"ב והפועלים מחמת אונס

א. חזרת בעה"ב מחמת אונס:

בגמ' בדף עו: ועז. מובאות מספר מימרות של רבא שחידש שאם בעה"ב שכר פועלים לזמן מסוים ובאמצע הזמן ארע אונס משחמתו  בעה"ב אינו יכול להעסיק את הפועלים הרי שהוא פטור מלשלם לפועלים על הזמן שלא יכול להעסיקם, אע"פ שמחמת העבודה שקיבלו אצלו אינם יכולים כעת למצוא עבודה אחרת.

ונחלקו הראשונים בטעם הדבר שאם ארע אונס אין בעה"ב צריך לשלם לפועל על המשך עבודתו:

לדעת  רוב הראשונים אם הפועל לא עובד אינו ראוי לקבל שכר. אמנם כשבעה"ב פשע ולא בדק אם שדהו ראוי לעבודה הרי שהוא גרם לפועל נזק בכך שביטלו מהעבודה וחייב מדין גרמי. אם בעה"ב לא פשע שוב אין סיבה לשלם לפועל אם איננו עובד, וכן דעת הרמ"א בסי' שלד בסעיף א (עיין בגר"א שדייק כן בדעתו).

לדעת הרא"ש והטור גם אם הפועל לא עובד יש צד שמגיע לו שכר מפני שבעה"ב שכרו לזמן ידוע והפועל רוצה לעבוד בזמן שסיכמו, אלא שיש ספק מזלו של מי גרם, האם מזלו של בעה"ב גרם להפסק העבודה ולכן חייב לשלם לפועל, או מזלו של הפועל גרם ובעה"ב פטור לשלם, ומכיוון שבעה"ב מוחזק בכסף על הפועל להביא ראיה שמזל בעה"ב גרם ועד שלא יביא ראייה יפסיד את כספו, וכן נקט הסמ"ע (שם ס"ק א).

נפ"מ בין המהלכים: לפי דעת הרא"ש אם הפועל קיבל את המשכורת לפני העבודה הרי שהוא המוחזק ויזכה בכסף שבידו ויטען שמזלו של בעה"ב גרם. לדעת הרמ"א מכיוון שהפועל לא עבד ובעה"ב לא פשע לפועל אין זכות לדרוש כסף עבור הזמן שלאחר האונס וצריך להחזיר את הכסף.

נפ"מ נוספת: הנתיבות (ס"ק א) כתב שבמקרה שארעה "מכת מדינה" לדעת הרא"ש מוכח שמזלם של כולם גרם לאונס ולכן יחלקו הפועל ובעה"ב בהפסד והפועל יקבל חצי משכורתו, אולם לדעת הרמ"א הפועל איננו מקבל כלל משכורת כנגד הזמן שלא עבד.

הרמ"א הביא את מח' הראשונים במקרה שהשוכר בית מת באמצע זמן השכירות:

לדעת המרדכי השוכר את הבית ומת דומה לבעה"ב שחזר בו באמצע העבודה מחמת אונס ולכן אין היורשים צריכים לשלם עבור הזמן שהשוכר לא גר בבית.

לדעת הרשב"א השוכר בית שונה מבעה"ב שחזר בו באמצע העבודה מחמת אונס מפני ששכירות היא כממכר והווי כאילו קנה לגמרי את הבית לזמן שקצבו ואע"פ שלא משתמש הרי שהבית ברשותו וקיבל את התמורה לכספו ולכן היורשים חייבים לשלם עד סוף זמן השכירות.

הרמ"א מכריע מחמת הספק שאם השוכר לא שילם אין היורשים חייבים לשלם, ואם השוכר שילם מראש אין המשכיר צריך להחזיר ליורשים את הכסף.

הש"ך (ס"ק ג) כתב שהעיקר שדין שוכר בית ומת כדין בעה"ב שחזר מחמת אונס, אולם הוסיף שאם השוכר שילם מראש יש אומדנא שהתרצה שהכסף יהיה שייך לבעה"ב אם יארע אונס.

השו"ע בסי' שלד הלכה ג הביא את המרדכי שכתב שאם אחד שכר מלמד לבנו וחלה התלמיד: אם התלמיד אינו רגיל באותו חולי או שרגיל בחולי והמלמד ידע על כך הרי שאביו של התלמיד אינו צריך לשלם למלמד על הזמן שהילד היה חולה מפני שדומה לאונס שבא באמצע זמן העבודה ובעה"ב לא פשע שאינו משלם לפועל. 

הגמ' בדף עט. הסיקה שאם בעה"ב שכר אחת מספינותיו של הספן להוביל לו יין מסוים ("ספינה סתם ויין זה") וטבעה הספינה באמצע הדרך, אע"פ שבעה"ב לא שילם על ההובלה צריך לשלם לבעל הספינה.

ונחלקו הראשונים כמה צריך לשלם: לדעת הרא"ש כפי שבמקרה שבעה"ב נאנס מחמת ירידת מטר באמצע עבודת הפועלים אינו צריך לשלם להם עבור המשך היום, כך כשהספינה טבעה ואין לבעה"ב יין אחר להוביל אינו חייב לתת לבעל הספינה עבודה נוספת ומשלם לו רק עבור הדרך שהוביל את היין לפני טביעת הספינה (וכן מדויק בדעת תלמידי הרשב"א שכתבו שחייב לשלם את שכר כל הדרך מפני שעשה קניין על כך, ומשמע שללא קניין פטור מלשלם על כל הדרך).

לדעת הרי"ף והרמב"ם ורוב הראשונים צריך לשלם את המחיר של כל ההובלה, ושונה דין זה ממקרה שירד מטר באמצע עבודת הפועלים שאין בעה"ב צריך לשלם להם עבור כל יום העבודה, מפני שבטביעת הספינה נגרם נזק לפועל ולכן הווי כהתנה שאם תיפסד ספינתו מחמת הובלת היין יגבה את שכר כל ההובלה.

השו"ע בסי' שיא פסק כדעת הרי"ף והרמב"ם, והרמ"א הזכיר את דעת הרא"ש.    

ב. חזרת הפועלים מחמת אונס:

בדף עז. מובאת ברייתא שאומרת: "השוכר את הפועל ולחצי היום שמע שמת לו מת או אחזתו חמה: אם שכיר הוא נותן לו שכרו, אם קבלן הוא נותן לו קבלנותו", והגמ' העמידה את הברייתא במלאכת דבר האבד, וא"כ אפילו בדבר האבד אם הפועל נאנס וחזר בו ידו על העליונה מפני שחזר ברשות. אולם בדף עז: כתבה הגמ' שאינו מקבל שכר על העבודה שלא עבד.

והקשו הראשונים שבקידושין בדף יז. נאמר שאם עבד עיברי חלה שלוש שנים מתוך שש שנים שצריך לעבוד את רבו מקבל את כל שכרו ואינו חייב להשלים!

הרא"ש (בב"מ פ"ו סי' ו) תירץ וכתב שאם הפועל קיבל את המשכורת מראש אינו מפסיד כשחלה באמצע התקופה, ואם לא קיבל את המשכורת מראש מפסיד את ימי מחלתו. עוד תירץ וכתב שאם לאחר שהפועל חזר ממחלתו המשיך לעבוד בסתם ובעל הבית לא אמר לו מאומה לא הפסיד את ימי מחלתו, ורק אם מיד כשחזר אמר לו בעל הבית שאינו מוחל לו על ימי המחלה מנכה לו משכרו.

הרמ"א בסי' שלג בסעיף ה פסק כרא"ש.

הש"ך (שם ס"ק ה) חלק וכתב שדווקא עבד עיברי שחלה לא הפסיד את שכרו מפני שגופו קנוי לאדונו ומזלו של האדון גרם למחלת עבדו, אבל פועל שחלה לעולם מפסיד שכרו מפני שמזלו גרם למחלתו.

הקצות (שם ס"ק ט) כתב שהרמב"ם תירץ את הסתירה בין הסוגיות באופן אחר, וכתב שבעבד עיברי נאמר: "משנה שכר שכיר" ומבואר שמקבל את השכר של שש שנים שנמצא בבית בעה"ב עבור שלוש שנות עבודה בלבד, ולכן אם חלה ועבד שלוש שנים לא מפסיד את שכרו. אולם פועל מקבל את שכרו עבור השעות שעבד בפועל בלבד, ולכן אם יחלה יפסיד את שכרו.

ויש לציין שהשו"ע בסי' שלו בסעיף ד פסק ע"פ התוספתא (ב"מ פ"ז ה"ה): "השוכר את הפועל ונאחז באנגריא לעבודת המלך אינו יכול לומר הריני לפניך, אלא אינו נותו לו אלא כפי מה שעשה עימו", ומבואר בדבריו שכאשר אירע אונס לפועל מפסיד את שכרו, ןלכאורה הוא הדין כשחלה הפועל, ותימה על האחרונים שלא התייחסו לדברי השו"ע הנ"ל.

ג. חזרת קבלן מחמת אונס:

הסמ"ע בסי' שלה (ס"ק ט) הביא שהמרדכי כתב שאם אחד נשלח עם דואר למקום מסוים וסמוך למקום ארעה מלחמה ומחמתה לא יכל השליח להעביר את הדואר ליעדו אין הוא מקבל שכר כלל אע"פ שנאנס מפני שדינו כקבלן שהתחייב לעשות את העבודה ואם לא ביצע את עבודתו אע"פ שנאנס אין לו שכר כלל.

הנתיבות (שם ס"ק ג) כתב שכאשר האונס לא שייך לבעה"ב הפסיד הקבלן כל שכרו, אולם אם ארע האונס מחמת בעה"ב (וכתב שאם האיגרת נאבדה נחשב לאונס מחמת בעה"ב) צריך לשלם לקבלן על העבודה שעשה.

והוסיף שאף כשארע אונס מחמת הקבלן אם בעה"ב נהנה מעבודתו החלקית של הקבלן צריך לשלם לו על כך.

ז. העולה מהנ"ל לשאלות שהובאו:

א. כשהזמין מונית שתיקחנו לשכונה מסוימת. והמונית באמצע הנסיעה נעצרה בפקק תנועה הרי שדינו כבעה"ב שבא לחזור באמצע העבודה שאסור לו לחזור, ואם חזר וצריך לשלם לנהג המונית כפועל בטל (וגם להוריד את עלות הדלק וכו'). אם נהג המונית יכול לצאת מהפקק ולמצוא אחרים שרוצים להגיע ליעדים אחרים יכול הנוסע לרדת מהמונית ולומר לנהג שייקח אחרים. אם הנהג הפעיל מונה הרי שגילה שרוצה שכל רגע יהיה שכירות מחדש ולכן ברגע שהנוסע רוצה לרדת יכול לרדת מהמונית ולסיים הכך את זמן השכירות.

ב. כשקבלן מפסיק לעבוד באמצע העבודה: אם עשו קניין על העבודה או שנתן לו כסף הרי שהקבלן חייב לגמור את העבודה ובעה"ב יכול לתובעו לבי"ד שיכפו את הקבלן לסיים את עבודתו, אולם לדעת ערוך השולחן א"א לתבוע את הקבלן שיסיים את עבודתו.

אם העבודה נעשית בתוך הבית הרי שהשהיית העבודה היא דבר האבד ויכול בעה"ב לשכור אחרים ולהוריד את ההפרש ממה שחייב לקבלן או לתפוס מכליו לצורך כך, או להטעות את הקבלן ולהציע לו מחיר גבוה כדי שיגמור את העבודה.

אם העבודה אינה בתוך ביתו הרי שאע"פ שאין לקבלן לחזור אין רשות לבעה"ב להטעותו אבל יכול לשכור אחר ויד הקבלן שעזב תהיה על התחתונה.  

ג. אם קבעו עם מטפלת שתתחיל לשמור על בנם והילד חלה לפני שהמטפלת התחילה לשמור עליו: אם לא תפסו מקום של ילד אחר יכולים לומר למטפלת שרוצים לדחות את זמן התחלת השכירות ואין לה עליהם אפילו תרעומת ואין בכך אף משןם מחוסר אמנה.

ד. תזמורת שחזרה בה בסמוך לאירוע שהוזמנה אליו הווי דבר האבד ויכול לשכור עליהם או להטעותם, ואם קבלו קניין או מקדמה מראש יכול בעל השמחה לתבוע את מנהל התזמורת לבי"ד שיחייבו אותו לנגן באירוע שהתחייבו אליו בתחילה, אולם לדעת ערוך השולחן א"א לחייב את הקבלן לבצע את העבודה מחמת קבלת הקניין.